אין יותר מקום לאפליה על בסיס גיל 

אדם אינו נהפך לזקן ביום שמחשב הביטוח הלאומי מוצא אותו זכאי לקצבת זיקנה. במחזור החיים, זיקנה היא רק ערוב חייו של האדם, בממוצע בסביבות שמונה השנים האחרונות לחייו.

במציאות לא מתקיימת זיקנה פתולוגית של עשרות שנים. לכן, לדוגמה, מי שחצה כיום את גיל 90 וללא קשר למצבו הפיסיולוגי הנוכחי, ניתן לומר לגביו בהכללה שהיה אדם פעיל בשנות ה-70 לחייו, ובוודאי שלא היה זקן במובן השברירי, עם מגבלות תפקודיות ומנטליות.

השפעת תוחלת החיים העולה על הפרט בישראל צפויה בעתיד להיות דרמטית ולהתבטא בנושאים חברתיים שונים, כמו רפואה שחורה מאריכת חיים, שלא תהיה בעתיד זמינה לכל; חברה שבה קיימים פערים ממוצעים של עשרות שנים בין תוחלת החיים של תתי אוכלוסיות שונות; שינוי במבנה החברתי, לרבות המשפחה, כפי שהיא מוכרת לנו כיום; דיכאון כגורם מוות מוביל; יכולת טכנית לשימור חיים, שתחייב חקיקה מתקדמת בנושא המתת חסד; ונושאים רבים בעלי היבט כלכלי מובהק - עוני בקרב זקנים, שעלול להגיע לרמה של מגיפה, ואפשרות שתוך כ-20 שנים כבר יהיה יחס של 1:1 בין מי שמשלם במדינה מס הכנסה לבין מי שאינו משלם.

מבחינת האזרח הבודד הטרגדיה היא שקביעת מדיניות חברתית הנובעת מהשפעת העלייה בתוחלת החיים מעניינת רק גורם שלטוני בודד - משרד האוצר. למשרד זה ייעוד חשוב בדמות השמירה על הקופה הציבורית ויציבותה. ואולם הפתרונות שהכלכלנים מציעים מתורגמים ומוגבלים למונחי קיצוץ בזכויות הפרט העתיד לפרוש, קיצוץ בכספים הניתנים לו כיום מהמדינה והעמקת המיסוי.

בגישה זו של החלטות חד-ממדיות, נוצרות התנגדויות מיידיות בקרב עובדים בכל העולם. בשנה שעברה היה זה הממונה על התקציבים באוצר, שכשל בניסיון להעלות את גיל הפרישה לנשים, ובאחרונה היו אלה הממונה על הביטוח והאקטואר הראשי של משרד האוצר, שיזמו את ביטול ביטוחי המנהלים במתכונת המאפשרת גמלה קבועה. כעת, שר האוצר עצמו מדבר על הצורך להעלות את גיל הפרישה באופן חד-צדדי, וגורר מיד את זעמם של העובדים.

הפתרון הנכון צריך להיות שונה. ראשית, יש לבטל את עצם הכפייה שביציאה לפנסיה. אין יותר מקום לאפליה על בסיס גיל. מדינה אינה יכולה להתמיד בקיום חוק שמשמעותו האפשרית היא קיצור תוחלת החיים של חלק מאזרחיה, ובעיקר החלשים שבהם.

בנוסף, יש להכין את שוק העבודה לביטול הכרוניזציה של תפקידים על בסיס גיל. יש להבין שבמצב של "מגה-חיים" השאלה המרכזית תהיה התאמתו של עובד לתפקיד מבחינת יכולתו התפקודית, ולא נתון הגיל לכשעצמו. כמו כן, יש לפתח כלים להערכת תפקודם של אנשים להמשך עיסוקם בכל גיל. אנחנו עושים הערכות תפקוד והתאמות למקצועות לפני גיל הפרישה, אך נמנעים לעשות הערכות תפקודיות לאחר מכן.

יתרה מזאת, חשוב למנוע את העמקתה של "אבטלה מבנית" כתוצאה מביטול חובת הפרישה. ולבסוף, יש לבצע הסברה בקרב אנשים בגילאי פרישה. המטרה תהיה לגרום להבנת הקשר בין המשך התעסוקה לתוחלת חיי הפרט ורווחתו. יש למצוא דרכים להכנה והכוונה מקצועית לקראת מחזור החיים השני, וגילאים המוכרים כיום כגילאי הפרישה.

 המאמר התפרסם לראשונה ב 1.8.2012 בעיתון דמרקר.